הקשר המוזר בין אדם ובין סוכר

במעבדה שובבה בגליל, מנסים ברגעים אלה לחקור ולפתח משהו שיכול להשפיע על החיים שלנו בצורה די דרמטית. הנחקר – סוכר.

שמועות מספרות שכל אחד מאיתנו צורך בערך 25 קילו סוכר בשנה. ההתמכרות שלנו כחברה לסוכר, היא אחד הגורמים העיקריים להרבה מחלות, בין השאר סכרת והשמנת יתר. כמו שיודעים גם הבריאים יחסית בינינו, כשאנחנו צורכים יותר מדי סוכר, יש לזה גם מחיר של תחושת עייפות וחוסר איזון של המערכת הביולוגית שלנו. במילים פשוטות, רובנו צורכים הרבה יותר סוכר ממה שאנחנו צריכים, ולרוב גם הרבה יותר ממה שאנחנו רוצים.

שיתוף פעולה של יזם ננו טכנולוגיה בשם גיא בן צבי עם מעבדת מחקר בטכניון, מנסה (ונראה שגם מצליח) לשנות את הרומן המסקרן והמוזר, בין אדם לבין סוכר. במעבדה של אומגה גליל, מנסים לעשות משהו לסוכר שאנחנו אוכלים, ככה שבמציאות נצרוך פחות סוכר, אבל מבחינת תחושת המתיקות– נרגיש אותו דבר.

סוכר, כך מסתבר, הוא יצור די מרתק, למשל – אם מפרקים אותו לחלקיקים כשהוא במגע עם האוויר או עם החום, הוא נוטה להתעצבן ועלול להתפוצץ. בנוסף, במפגש האינטימי שלו עם שמן, הוא לא כל כך זורם ונוטה לא להתפשט. סוכר בתוך שמן הוא קצת סוליסט, נשאר נפרד ולא ממש מתחבר ומתערבב. בקיצור, כמו כולנו, סוכר נראה יצור פשוט, אבל קצת יחסים וקופצות לו כל מיני שריטות, הוא נוטה להימנע ולהסתגר או לריב ולעשות בעיות.

אז מה עשו שם במעבדה הנחמדה בגליל? מצאו דרך לפרק את הסוכר בתוך שמן, לחלקיקים קטנים פי 100 מגרגר סוכר רגיל. כשהסוכר בחלקיקים קטנים, אותה כמות סוכר מתפשטת יותר בתוך השמן, ומתאפשר יותר מגע בין הסוכר לבלוטות הטעם שלנו ולמה שמפרק אותו - הרוק. כשזה קורה, נוצר מצב מופלא שבו עם פחות חומר (סוכר), אנחנו עדיין מרגישים אותה מידה של טעם מתוק.

המשוואה פשוטה – יותר מגע עם החושים = יותר חוויה. יותר מתוק וטעים. גם אם במציאות יש פחות מהגירוי הנעים. זה בעצם רעיון גאוני, שפשוט מנסה להתאים את הגירוי למגבלות של החושים והמוח שלנו, כדי שנחווה אותו בצורה שיותר נאמנה למציאות. גם מתוק באותה מידה, וגם פחות סוכר בעוגה. חגיגה! ---------------------------------------------------------- בכתבה שנכתבה על כל זה במוסף הארץ לא מזמן, אפשר להתרגש מאוד מהפיתוח הטכנולוגי הפשוט והמטריף. אבל אם מתעמקים עוד קצת על הסיפור שלנו עם המתוק, התסכול מחריף. בעצם, הבעיה הזאת של המפגש החלקי של הגירוי עם החושים שלנו, קשורה לתכונות והנטיות של החומר, למשל, הסוכר, אבל קשורה גם לתכונות והנטיות של מי שנמצא במערכת יחסים עם החומר, למשל, אנחנו.

באותה כתבה, מספר פרופ' אורי לזמס מהפקולטה להנדסת מזון בטכניון על המנגנון הפיזיולוגי שדרכו אנחנו חווים טעם של אוכל: "על מנת שנרגיש מתיקות, הגוף צריך לזהות מולקולות של סוכר. המתיקות לא מגיעה מיד כשאנחנו נוגסים בעוגה. צריך לתת לרוק לעבד את החומר, לשבור את התאים, לשחרר את מולקולות הסוכר, ולחכות שהגוף יסיע אותן אל קולטני הטעם בחך ובלשון. משם, הקולטנים מדווחים למוח על המפגש המשמח עם מולקולת הסוכר, ואנחנו מרגישים שמתוק לנו".

בפועל, התהליך הזה מאותגר על ידי אחת הנטיות האנושית הכי אוטומטיות שלנו, ואחת הסיבות הכי טובות ללמוד מדיטציה ולתרגל מיינדפולנס - כמיהה לעוד מהגירוי הנעים, ומהר. הכמיהה הזאת גורמת לנו לרצות לדחוף מיד עוד ביס של עוגה, מקצרת את זמן הלעיסה, מפחיתה את הפירוק של הסוכר, ומקטינה את המפגש שלו עם קולטני הטעם. אנחנו בולעים מהר ולועסים מעט, והרבה מהסוכר פשוט עובר מהר לקיבה, שם אין קולטנים ואנחנו לא נהנים מהמתיקות שלו ולא מרגישים אותה. פרופ' לזמס מסביר בכתבה שזמן הלעיסה האידיאלי הוא כ-30 שניות, כשבממוצע אנחנו נוטים ללעוס ביס של אוכל בין 2 ל-7 שניות בלבד, לפני שאנחנו מכניסים את הביס הבא. בארוחה הבאה, כדאי לבדוק ולנסות - כמה שניות אתם/ן לועסים ולועסות? תוסיפו לזה את מידת הקשב שאנחנו מפנים לטעמים ולאכילה, בטח כשהתודעה באותו רגע בטלפון או בטלוויזיה או בכל סיפור אחר של מציאות מקבילה. בעצם, המשוואה של המציאות של החוויה שלנו היא טרגדיה כפולה.

1. יש גירוי -- לגירוי יש תכונות, למשל גסות יחסית לחושים שלנו, או קושי להתפשט -- לא כל הגירוי פוגש את החושים -- ואנחנו חווים פחות נעים ממה שקיים באמת. 2. הגירוי פוגש את הגוף והתודעה שלנו -- בגלל הנטיות שלנו, אנחנו כמהים לצרוך עוד ממנו, ומהר -- יש מעט נוכחות בחוויה ומעט מגע עם הגירוי הנעים שקיים.

התוצאה - גם את המעט מהגירוי שכן יכול להיות במגע עם החושים - התגובתיות, הקושי בנוכחות שלנו, הקצב המהיר והרצון לעבור לגירוי הבא, מפחיתים עוד יותר את מידת הנעימות וההנאה. (**חוויות עם חומרים משני תודעה, מאפשרות לנו לרגעים הצצה למידת ההנאה שאפשר להפיק מביס בחתיכת תפוח, או ממבט על עלה ירוק שזז לאט ברוח.) --------------------------------------------------------- מאחר וסוכר הוא אנרגיה לגוף, משהו קצר על אנרגיה. למערכת היחסים הטרגית שלנו עם גירויים נעימים, יש גם השפעה על העוררות והאנרגיה שלנו. כמו בכל מנגנון התמכרות – כשיש פחות תחושה, ויש פחות הנאה, יש צורך ביותר מהגירוי. התוצאה - אנחנו מעמיסים על הגוף ועל החושים יותר גירויים ויותר אנרגיה (נניח, סוכר). האנרגיה עולה מהר, ואז גם צונחת כשצריך לעכל ולאזן את כל זה. ההעמסה הזאת גורמת לחושים שלנו להתכהות עם הזמן, ולגוף להיות בחוסר איזון של אנרגיה ועוררות. (**כל זה קורה עם אנרגיה ותחושה נעימה בצורת סוכר, אבל גם עם "הסוכר הדיגיטלי" המהיר והמוצלח שהטלפון יודע להפיק לנו בכל רגע נתון דרך המסך.) --------------------------------------------------------- יצורים אנושיים שכמותנו, כמו במערכות יחסים אחרות, ישר רוצים לשנות את הצד השני, ומתקשים להסתכל על מה שאנחנו יכולים/ות לעשות קצת אחרת. ובמקרה הזה, לפתח טכנולוגיות מתקדמות כדי להקל על מערכת היחסים שלנו עם המציאות, במקום לעשות את הצד שלנו במערכת היחסים, גם כשהוא ממש פשוט.

בכל מקרה, זה יצא קצת שלילי ומבאס, בעיקר רציתי להתפעל מהפיתוח המגניב, וגם להציע שבמקביל לטכנולוגיה שהיא באמת סיבה לשמוח ולהתלהב, אולי ננסה לעשות דברים קצת יותר לאט, יותר במיינדפונלס ובתשומת לב.

עד בואו המיוחל של הסוכר המהונדס, נעשה גם אנחנו משהו כדי שיהיה לנו יותר מורגש ומדויק ופחות מציף וגס.